אין דבר יותר עצוב מקנדר עצוב

ממעמקי השמיכה נשמע קול פיהוק והגוף הקטן התמתח, ולבסוף ראש קטן בצבץ מתוכה. הקנדר המנומנם הביט בבלבול על השמש הזורחת, על הגופות הפזורות סביבו, על כלי הנשק השבורים, והדשא המרוטש מרגליים שועטות.
פיו של אוזנן נפער. עיניו נפקחו. הוא הביט מרייסטלין לקרמון וחזרה. הקנדר השליך את ראשו לאחור והחל ליילל.
״זה בסדר, אוזנן״, אמר קרמון בנימה מרגיעה. ״אל תבכה. אתה בסדר. הרוצחים הלכו״.
״אני יודע!״ בכה אוזנן והשליך את עצמו על הקרקע, בועט בקרקע הרכה. ״אל תזרה לי מלח על הפצעים!״. ״מה?״ שאל הלוחם בבלבול. ״מה קרה לך?״
״כיצד היית יכול, קרמון?״ בכה אוזנן. ״ חשבתי שאנחנו חברים! היה קרב - ואפילו לא הערת אותי!״