In a den of thieves

שני השחקנים שעל הבמה מצאו עצמם פתאום עומדים על במה ריקה מכל תפאורה למעט כס המלכות הגדול. הארמון, הדגלים המתנופפים ברוח, שורות השומרים לבושי השיריון, כולם נעלמו ללא זכר. הקהל התעורר באחת מאוירת הקסם שהשרתה עליו האשליה והחל מיידה אגוזים ועצמות עוף על שני השחקנים, שמרוב ההפתעה שבהעלמות האשליה שכחו את השורות שלהם.
הקהל התפזר ברטינות רמות ומעט מאוד מטבעות הושארו בכובעו של מנהל ההצגה - כובע שבדר"כ היה מלא במטבעות כסף ונחושת, ואפילו מטבע זהב או שניים בלילות טובים במיוחד. גוראן, מנהל ההצגה המאוכזב, פנה אל מאחורי הקלעים, שם התאושש הקוסם שלו מהמאמץ הכרוך בהחזקת האשליה זמן ארוך כל כך. "תראה מה עשית! הפסד הרווח הזה צריך לרדת מהשכר שלך!" הקוסם אפילו לא ענה, מושפל ראש ושותה בזהירות מספל התה שהגישה לו הנערה הצעירה שלצידו. מנהל ההצגה רטן מתחת לשפמו "כמה זמן אחכה עד שיהיה לי קוסם טוב? אוכל חינם שכמוהו" הוא הסתובב על עקביו ויצא אל אויר הלילה החם. הנערה האדמונית חיכתה עד שהייתה בטוחה כי המנהל יצא מחוץ לטווח שמיעה ושאלה את הקוסם בשקט "מה קרה? מה הפר את הריכוז שלך?" הקוסם הרזה הגביה את שולי גלימתו והראה על פצע נשיכה קטן מעל לקרסולו השמאלי. "עכברוש קטן", אמר והשתעל, "לא רציני אבל מספיק כדי להפריע לקוסם. זכרי, דיאנה, האשלייה היא מאבק מוחות - עלייך להיות בריכוז מלא על מנת להביס את כל המוחות מסביבך..." הקוסם קם בזהירות וניסה לדרוך על רגלו הפצועה. "בואי," קרא לנערה, "דודה אלמבת' תטפל בזה ברגע". דיאנה הוליכה את הקוסם התשוש בזהירות עד לאוהלה של מגדת העתידות הזקנה, שתיפקדה גם כמרפאת של שיירת הקרקס הקטנה.
דיאנה תמיד הרגישה בנוח באוהלה של מגדת העתידות. מאז הצטרפה ללהקת הקרקס לפני כשנה הבפיקה כבר ללמוד ולהכיר היטב את עקרונות החיזוי בכוכבים, קריאה בקלפים ובעלי תה, זריקת קוביות הגורל וקריאתן, עד שלבסוף העבירה אותה דודה אלמבת' לידיו העדינות של הקוסם. הוא לימד אותה את יכולתו האמיתית של מוחה החריף, וכבר כעבור זמן קצר שלטה בכמה אשליות פשוטות ואף למדה לקרוא בשפת הכשפים המוזרה בה היה ספר הקסמים של האשליין החיוור כתוב. אך למרות הכל, סירב מנהל הקרקס לתת לה להחליף את האשליין המצויין שלו במהלך הופעות הערב, בעיקר כי עדיין לא למדה איך לגרום לאשליותיוה להשמיע קול. דיאנה יצרה אשליה קטנה של ציפור שיר זהובה בזמן שחיכתה שדודה אלמבת' תסיים לחבוש את הקוסם, ושרקה בשקט בהתאם לתנועות המקור הקטנות של הציפור בכף ידה. זמן מה עבר לפני שהבחינה כי הקוסם החיוור מתבונן בה בשקט ומחייך לעצמו, וכשהבחינה בו נגוזה האשלייה מיד.
"אל תתאמצי, ילדתי", אמר הקוסם בחיוך תוך שהוא טופח רכות על שער ראשה האדמדם, "סביר בעיני שגברים רבים יפלו לרגלייך רק בשל עינייך הירוקות, ושלקסם האמיתי תזדקקי רק לעיתים רחוקות מאוד..."
הוא צלע בשקט חזרה לאוהלו, ודיאנה פנתה אל הערסל שלה, שהיה תלוי מתחת לאחד מקרונות הקרקס.
היא הביטה בשמיים בשקט כמה רגעים, מוחה החד קולט את מיקום הכוכבים ואת השפעותיהם זה על זה. לו רק היה מוכן הקוסם החביב, או אפילו מנהל הקרקס, להקשיב למראה שנגלה לעיניה, יכול להיות היה שהקוסם היה צודק לחלוטין. אלא שכולם ראו בה רק ילדה קטנה, נערת כפר בורה, וככזאת, אזהרותיה נפלו על אזניים ערלות...