הכוח לצעוד

וולקאן ראה אותו מתקדם לכיוון המחנה. הוא ידע שאם יגיע לשם מישהו עלול להיפגע. הוא אחז בפטישו בכוח, אצבעותיו מלבינות מהמאמץ. הוא חייב להשיג אותו.
זאב מישורים בודד נע בקלילות על האדמה הטרשית. צבעיו החומים מוסתרים כמעט לגמרי באור השמש השוקעת.
הוא חייב להיות אחד גדול אם הוא חי ללא להקה, כנראה היה פעם זכר שליט עד שהפסיד לזאב צעיר יותר. זה אומר שהוא מנוסה, ונואש - שילוב מסוכן.
"וולקאן! קח אותי איתך!" נשמע קול מאחוריו.
הוא הסב מבטו וראה ילד בוגר הולך בראש מורם וחנית ציד בידו.
"קארדין! תחזור למחנה!" פקד וולקאן בלחישה תקיפה.
"אבל אני יכול לעזור!" מחא הילד.
"ממך? איך אתה תוכל לעזור לי?"
"אני משתפר בזריקת חנית ואני יעשה מה שתגיד לי לעשות."
"אני ראיתי איך אתה זורק חנית, יהיה לי יותר מזל אם תנסה לפגוע בי מאשר לפגוע בו. עכשיו תחזור למחנה לפני שהוא יגלה אותנו ואז לא יהיה לי סיכוי להרוג אותו."
הילד הביט בוולקאן במבט נעלב אך נשאר במקומו. באותו רגע נשמעה יללה גרונית והזאב זינק עליהם!

"תיזהר!" צעק וולקאן ודחף את קארדין לקרקע, הזאב חולף סנטימטרים ספורים מעליהם.
טיפש! כעס וולקאן על עצמו. איך יכולת לתת לעצמך להיות עסוק בילד הזה ולא לשים לב לזאב.
וולקאן קם בגמלוניות על רגליו מנסה למצוא את שיווי משקלו לקראת הקרב. הזאב תקף באכזריות, מלתעותיו מעלות קצף נסגרות בחבטה. וולקאן היה מהיר מספיק להתחמק - בקושי. הוא הניף את פטישו בעוצמה חובט בזאב ברגלו הימנית. הזאב ילל בקול אך המשיך לתקוף. הפעם, לא היה לוולקאן מזל, מלתעות הזאב נסגרו על רגלו השמאלית קצת מתחת לברך. שיניו ננעצו בבשר קורעות את רגלו של וולקאן. הזאב הניע את ראשו מצד לצד באכזריות, מנסה לקרוע את רגלו של וולקאן ממקומה. וולקאן צרח בכעס ומכאב שאיים לגרום לו להתעלף והנחית את פטישו במהירות על ראשו של הזאב רק שיעזוב את רגלו. קארדין מאחורי הזאב הכין את חניתו ועמד לתקוף.
"קארדין! אל תעשה את זה! הזאב חזק ממך! רוץ ותקרא לעזרה!"
קארדין נראה מודאג, כאילו כוחו נוטש אותו אך עדיין תקף עם חניתו בדקירה פרועה. הזאב שאג בכאב ושיחרר את רגלו של וולקאן.
"אמרתי רוץ לתקרא לעזרה!" צעק וולקאן לכיוונו.
קארדין הסתובב ורץ לכיוון המחנה. לאחר מספר שניות החליק ונפל על פניו. קול בכי בוקע מגופו השרוע על הקרקע. הזאב בחן את וולקאן ובמהירות שטנית זינק בעקבות קארדין השוכב ללא הגנה. וולקאן חג במקומו, מנסה לעצור את הזאב אך ידע, שעם רגלו הפצועה אין לו סיכוי לתפוס את הזאב בזמן. לפתע חנית עצומה פילחה את ראשו של הזאב. וולקאן הביט מבולבל למקום ממנו הושלכה. מרחוק ראה את נושא רוח השבט מתקרב לגופת הזאב.

ת'וראדין - נושא רוח בשבט אייל הפרא - גופו מצולק מקרבות אין ספור, עינו הימנית חסרה מאז ימי נעוריו וזקנו גדל בצורה לא שווה מאז המפגש עם ענקי האש. ועדיין כל אחד שראה את אותו התמלא ביחד בעוצה כזו שלחם כמו שני אנשים גם יחד.
"וולקאן! אם לא היה לך את הסיכוי הכי טוב לשאת את רוח השבט אחרי הייתי זורק אותך ברגע זה למדבר!" הרעים ת'ורדין בקולו העמוק.
וולקאן הביט בת'וראדין בחוסר אונים, בקושי מסוגל להשאר עומד עם רגלו הפצועה. לא היה לו מושג מה הוא עשה לא בסדר.
"אולי יכולת לנצח בקרב הזה אבל, לא משנה מה היו תוצאות הקרב אתה כבר הפסדת."
וולקאן עדיין לא הבין.
"חוכמת נושא רוח השבט היא לא לנצח בעצמו בכל קרב. אם אתה הולך לבדך לקרב, הרוח אינה איתך. הרוח נמצאת בשבט, עליך להחדירה בכל אלה שצועדים אחריך ורק כך הרוח תיהיה איתך. אם לא תוביל את השבט לקרב - ואין זה משנה אם לניצחון או להפסד - אתה כבר הפסדת לפני שהוטלה החנית הראשונה."
וולקאן עמד ומבט משתומם על פניו, אך לא העיז לסתור את דיברי נושא הרוח.
"תראה מה השגת? רגל קרועה ידידות שאבדה ואם אני לא הייתי מתערב חבר בשבט שלא היה עוד איתנו" גער ת'ורדין מקולו נוטפת אכזבה.
"אבל הכי גרוע" הרעים קולו הפעם בכעס "שברת את רוחו. לא משנה מה יקרה, קארדין לא ירים עוד את נשקו ואתה גרמת לזה."
וולקאן, לא ידע מה לעשות הוא הרגיש מבוייש אך להביע חרטה כעת ישמע כל כך חלול וחסר טעם.
"גם אם קארדין לא היה הופך למטיל החניתות הטוב בשבט" המשיך ת'ורדין לחתוך את נשמתו של וולקאן, "הוא היה מוסיף לנו עוד סיכוי לניצחון בקרב ובהנהגתו של נושא רוח מתאים היה מתעלה ומתגבר על מגבלותיו ומזכה את משפחתו בכבוד ואת השבט בניצחון."
"אני מצטער, נושא הרוח" אמר וולקאן לבסוף. קולו עדיין קול של ילד רועד בנכחותו של הלוחם הזקן.
"לא ידעתי."
"עכשיו אתה יודע" לחש ת'ורדין. "עכשיו אתה תחזור למחנה - בכוחות עצמך. ואז אתה תלמד איפה נמצא כוחו של השבט."
ת'ורדין פנה לאחור הרים את קארדין מהקרקע והניחו על כתפו לאחר מכן שב על עקבותיו ושיחרר את החנית מגופת הזאב ופסע לעבר המחנה.

וולקאן נותר לבדו, צולע אחרי נושא הרוח. ככל שהתקדם החשיך היום וכוחו נטש אותו. הוא לא שתה ולא אכל מאז גילה את הזאב. אך הוא המשיך לצעוד, רגלו שולחת גלי כאב שהרעידו את כולו. אך הכאב הכי נורא בער בנשמתו. עד שהגיע לכפר ידע וולקאן מה כוחו של השבט. ידע, שאם השבט איתך ואם אתה מוביל אותם אף פעם לא תצתרך ללכת לבד.
וולקאן גילה.....
את הכוח לצעוד